מה כבר ביקשנו? משחק צמוד? קצת קלאץ'? קצת מאני טיים? שבמקום להסתכל על הכרית שלנו בערגה ברבע הרביעי נסתכל על השעון ונתפלל שלא ייגמר? שנקבל קצת מתח בדקות האחרונות של הפיינלס במקום להתחיל לתכנן כבר מה יהיה במשחק הבא? הסדרה הזו מציגה איזשהו פרדוקס מטורף בין רמת העניין במשחקים לרמת העניין בסדרה, ואם זה היה אנקדוטי במשחקים 2 ו-3, ואולי אפילו מצחיק בגיים 4, במשחק החמישי זה כבר הפך להיות מרגיז.

בניגוד למשחקים 2 ו-3, בהם הבלו-אאוטס הגיעו כתוצאה מאגרסיביות מוגברת בהגנה והתאמות מצוינות שביצעו המאמנים, ובניגוד למשחק הרביעי, בו ראינו את הביג 3 מממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם ואת הספרס נשארים ללא תשובה, המשחק החמישי היה בלו-אאוט בעקבות מגוון רב של סיבות, אבל לטעמי, הסיבה המרגיזה ביותר היא שמיאמי כשלה בהוצאה לפועל, באקסקיושן, או במילים אחרות, לא הגיעה מוכנה מנטאלית למשחק החוץ האחרון שלה העונה.

אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שדני גרין, הקלעי הכי לוהט ביקום, ששבר שיא פיינלס לשלשות של אגדה כמו ריי אלן תוך 5 משחקים בלי להתאמץ בכלל, מוצא את עצמו חופשי כציפור בצד הלא נכון של הקשת? איך אפשר להסביר הגנה רופסת, שאיפשרה לספרס 威而鋼
לקלוע ב-60% מהשדה? איך אפשר להסביר את החוסר המוחלט בלחימה? יכול להיות שדברים כאלו היו אפשריים בשלבים אחרים של הפלייאוף, אבל לא עכשיו, לא בפיינלס, לא במצב של 2-2 כשאף אחד לא זוכר מתי מיאמי ניצחה שני משחקים ברציפות.

איך משאירים אותו פנוי? דני גרין

אבל מעבר לקושי של מיאמי לבצע, הסיפור הגדול של המשחק החמישי היה האיש והפדחת, מאנו ג'ינובילי. הארגנטינאי חזר לעצמו בזכות היומיים מנוחה, בתוספת שיחת מוטיבציה שעשה עם גרג פופוביץ' ובמיוחד בזכות החזרה שלו לחמישייה אחרי למעלה משנה. מאנו היה הדיפרנס-מייקר במשחק הזה, והראה לכולם שכאשר הוא טוב, המכונה של הספרס לא משמיעה חריקות. ג'ינובילי נגע בכדור 50 פעמים בגיים 5 (לעומת 37.5 פעמים בממוצע במשחקים 1 עד 4) וחדר לסל 12 פעמים (לעומת 4 בלבד בממוצע בארבעת המשחקים הראשונים). הוא קלע 24 נק' ב-57%, מסר 10 אס', והעמיד מדד +/- מעולה של 19+. המספרים הללו מלמדים שבניגוד למשחקים אחרים, במשחק הזה, כשמיאמי איבדה ריכוז לכמה שניות, כמו כשמריו צ'אלמרס איבד לשנייה את דני גרין בתנועה בלי כדור ברבע השלישי, מאנו היה שם כדי להעניש.

בהכנסה של מאנו לחמישייה פופוביץ' קיבל את האתגר של ספולסטרה להפוך את השולחן ולעבור לסמול-בול קלאסי. זהו אחד מהשינויים הדרמטיים ביותר שראינו בסדרת פיינלס בשנים האחרונות, כאשר שתי הקבוצות משנות חמישיות במהלך הסדרה, ואפילו משנות סגנון משחק (איפה נעלם כריס אנדרסן פתאום?). החדשות הטובות מבחינת הספרס הם שכל עוד מאנו משחק כמו מאנו של גיים 5, היתרון יהיה שלהם. השאלה היא אם הוא יהיה מסוגל להמשיך לשחק בקצב כזה וביכולת כזו גם באמריקן איירליינס ארינה?

כל עוד מאנו משחק כמו מאנו, הספרס יכולים לישון בשקט

מבחינת מיאמי, הסמול בול הוא הקומפורט זון שלה, אבל דווקא אתמול הוא היה יותר מדי מאולתר. זה קרה מכיוון שמריו צ'אלמרס הסתבך בבעיית עבירות ונוריס קול היה פשוט מזעזע (0 נק', 0 אס', 0 ריב', איבוד אחד ב-7 דקות, הגנה מזעזעת על טוני פארקר וג'ינובילי ומדד +/- של 14-), וספולסטרה החליט לעבור להרכב ללא פוינט גארד, בעוד לברון שומר על פארקר. היה מדובר בהתאמה אחת יותר מדי ולמרות שזה היה הרכב לא רע בכלל, ההיט לא מצאו את עצמם בדקות הללו, משחק ההתקפה היו בנוי על אלתורים וכדרורי יתר של דוויין ווייד ולברון, ומעבר להבלחות מקריות, הספרס המשיכו לשלוט.

ההבלחות המקריות הללו היו שייכות בעיקר לווייד. פלאש נראה שמצא את הדלוריאן של ד"ר בראון במהלך שלושת משחקי החוץ בסן אנטוניו ומזכיר יותר ויותר את דוויין ווייד של פעם, של 2006. טוב, הגזמתי, של 2007 נגיד. אחרי שהיה נחנק במחציות השניות במשחקים הראשונים, ווייד מראה שאפשר לסמוך עליו שיתן תפוקה לאורך יותר משני רבעים, אבל זה עדיין לא עקבי מספיק, ואולי מה שיותר גרוע, הרנסאנס החלקי של ווייד מבליט את החולשה של לברון ג'יימס בסדרה הזו.

היכולת המשופרת של ווייד רק מבליטה את החולשה היחסית של לברון

מבט בדפי הסטטיסטיקה (25 נק', 8 אס', 6 ריב', 4 חט') לא מספיק כדי להעביר את ההרגשה הזו, ההרגשה שלברון מתקשה מאוד מול הספרס. בעצם, מבט בדפי ססטיסטיקה מסוימים כן מעביר את ההרגשה הזאת. לדוגמא, בגיים 5 כאשר בוריס דיאו שמר עליו הוא נדחק לאחור, זרק ממרחק ממוצע של יותר מ-14 פיט (לעומת 5.9 פיט נגד שאר השומרים) וקלע 4 נק' ב-1 מ-8 מהשדה. צפייה במשחק של מיאמי מלווה תמיד בתחושה שלברון ג'יימס נמצא מהלך אחד מהתפוצצות, דאנק אחד מהשתלטות מוחלטת על המשחק. הספרס מצליחים לעמעם את התחושה הזו ולהפוך את לברון לשחקן טוב מאוד, אפילו מצוין, אבל לא כזה ששולט בסדרה ביד רמה, לא כזה שמפחיד אותם. במובן מסוים, הספרס בעצם אומרים ללברון בסדרה הזו "אתה לא יכול לעשות עלינו את מה שעשית לבוסטון בשנה שעברה".

וכשרואים אותו נבלם פעם אחר פעם בחדירות לסל, ומחטיא ג'אמפרים מחוץ לצבע (2 מ-7), קשה שלא לתהות האם זוהי התקרה של לברון בסדרה הזו? האם ההתפוצצות שלו בגיים 2 הייתה סטיית התקן ושזו בעצם היכולת האמיתית שלו מול הספרס? מול שומרים איכותיים כמו קוואי לאונרד ודני גרין ופתאום גם בוריס דיאו שבא ומקשה עליו? המאמץ שם, הרצון שם, אי אפשר לדבר על פסיביות של לברון יותר מדי כי הוא זרק 22 זריקות בגיים 5, הוא חדר לסל יותר מכל שחקן אחר, הוא היה מעורב כמעט בכל מהלך, אבל הוא פשוט לא הצליח לגמור את המהלכים הללו בצורה חיובית. וכשמבינים שזה משהו מתמשך לאורך כל הסדרה, למעט רגעים מסוימים במשחקים 2 ו-4, עולה השאלה האם מיאמי יכולה לנצח סדרה עם לברון כזה? לברון שהוא טוב, אבל לא מדהים? שמעמיד מספרים מצוינים, אבל לא יעילים? כמו כל דבר בסדרה הזו, אי אפשר לדעת.

לברון מתקשה מול הגנת הספרס

וזה מה שמטריף בסדרה הזו. היא הוציאה מכולנו את האומץ להמר. אף אחד לא מוכן להמר נגד מיאמי עכשיו, כי היא לא הפסידה שני משחקים רצוף מאז ימי האפרטהייד ומצד שני, קשה להמר נגד סן אנטוניו כשהם משחקים ככה, כשדני גרין נראה כמו סטפן קרי, כשכל שחקני החמישייה קולעים בדאבל פיגרס וכשטיאגו ספליטר מצליח להטביע בלי שיחסמו אותו. הוצאתם לנו את המיץ, סן אנטוניו ומיאמי, בשלב הזה לא אכפת לנו כבר מי תנצח, אנחנו רק רוצים להרגיש מאני טיים, להרגיש פיינלס גם על המגרש ולא רק באווירה מסביב. אחרי 100 משחקים לאורך כל העונה, לא מגיע לכולנו משחק אחד מדהים?

באדיבות

yuvaloz.wordpress.com